האם בנה של דיירת מוגנת זכאי להסבת זכויותיה בדירה?

דרגו את המאמר

בתחילת שנות השישים נחתם חוזה שכירות מוגנת עם בעלי הדירה לבין אמו של הנתבע. לאחר מותה של האם, המשיך הבן להתגורר בדירה מתוקף היותו בנה של דיירת מוגנת. אולם בעלי הדירה הגישו נגדו תביעת פינוי וסילוק יד, בטענה להפרת תנאי החוזה. לאחר שתביעתם נדחתה, הגישו ערעור בבית משפט המחוזי בתל אביב יפו.

אמו של הנתבע היתה דיירת מוגנת בדירת מגורים בתל אביב. בשנת 1968 נחתם חוזה השכירות בין הבעלים הקודמים של הדירה לבין האם, ומאז התגוררה בדירה, עד לפטירתה בשנת 1991. הנתבע אשר תפס במושכר חזקה, סרב להחזיר לידי בעלי הנכס את הדירה לאחר פטירת אמו.

לאחר הגירושין הנתבע התגורר בדירה עם אמו כשנתיים עד שנפטרה

הנתבע טען כי נפרד מאשתו בשנת 1989, ומאחר שלא היה לו מקום מגורים אחר עבר לגור עם אמו בדירתה. הוא סמך את זכותו על פי הוראות חוק הגנת הדייר, וטען כי התגורר עם אמו כשנתיים לפני מותה, ולא היתה לו דירה אחרת למגורים בעת פטירתה. עוד הוסיף כי בעלי הנכס היו ערים לכניסתו אל הדירה ואף התריעו על כך בקול רם וברור.

בית משפט השלום סבר כי זכותו של הנתבע להוסיף ולהחזיק במושכר, מאחר שהתמלאו שני התנאים שעניינם מגורים עם אמו כחצי שנה לפחות לפני מותה, והיעדר דירה אחרת למגורים בעת פטירתה. על כן קיבל את טענת הנתבע ודחה את התביעה לסילוק ידו מן הדירה.

הדייר נכנס למושכר וגר עם אמו בלא שנתקבלה לכך רשות מבעלי הדירה

בנסיבות אלו פנו בעלי הנכס אל בית משפט מחוזי בתל אביב יפו, בטענה כי השופט העדיף את הוראות חוק הגנת הדייר, על פני התנאים המגבילים שבחוזה השכירות, לפיהם נדרשה הדיירת לקבל אישור להחזיק במושכר בידי אדם אחר כדייר מוגן.

בית המשפט ציין כי הגנת הדייר נקבעה לפני כ-35 שנים, כאשר מצוקת הדיור היתה בעיצומה, והיה צורך חברתי להגן על זכויותיהם של הדיירים בדיור מוגן וגם על זכויות קרוביהם, כדי שלא ימצאו עצמם חסרי קורת גג עם פטירתו של הדייר המוגן.

במקרה זה, הנתבע עבר להתגורר בדירה לאחר גירושיו, והתגורר בה עם אמו במשך שנתיים עד למותה, ואף הצהיר כי אין לו מקום מגורים אחר. לכן על פי החוק, הוא קיבל את זכותו כבן המשפחה בהסבת זכותו של הדייר המוגן אליו. אולם לנוכח שינוי הזמנים והמציאות החברתית, סבר השופט כי יש להפעיל מנגנון זה בזהירות ובאורח מצמצם, לעומת השימוש שנעשה בו בעבר.

אין הצדקה להעדיף את הוראות החוק על פני חוזה השכירות

במקרה זה, הנתבע עסק במסחר הן כשכיר והן כעצמאי, ולא היתה כל סיבה נראית לעין שיבוא להתגורר עם האם לאחר גירושיו, במקום לקנות או לשכור דירת מגורים לעצמו, אלא אם התכוון להשתלט על הדירה לאחר אריכות ימיה של אמו.

בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על פי מצב הדברים אין הצדקה להסבת זכויותיה של הדיירת המנוחה אל בנה הנתבע, גם אם נמלאו התנאים החוקיים אשר מכשירים את ביצוע ההסבה. לפיכך קבע כי יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט השלום. בנוסף חייב את הנתבע לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסך 15,000 שקלים.

ע"א 441/94